פסק-דין בתיק עש"א 40554-12-09

1. המערער שימש כמנהל של מחסן חלפים ביחידת הרכב העירונית של המשיבה (להלן: "העיריה").

ביום 16.6.09 הוגש נגד המערער לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום (ת"פ 5614/09) (להלן: "כתב האישום"). כתב האישום ייחס למערער עבירות של הטרדה מינית, מעשים מגונים והדחה בחקירה.

בסמוך להגשת כתב האישום נגד המערער, הגישה העיריה לבית הדין הארצי למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: "בית הדין"), בקשה להשעיית עובד, לפי סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) , תשל"ח-1978 (להלן: "חוק המשמעת), וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו לפי כתב האישום.

2. לאחר שימוע שנערך למערער, ניתן על ידי אב בית הדין ביום 3.9.09, החלטה מפורטת ומנומקת, לפיה, בשים לב למשמעות הקשה של השעיית עובד בגילו של המערער, 62 שנה (דאז) עד לסיומו של ההליך הפלילי, שטרם החל, הושעה המערער לתקופה של שנה, לקראת תום השנה ידאגו הגורמים המתאימים בעיריה לקבל מאת הפרקליטות עדכון לגבי מצבו של ההליך הפלילי ועל פי הפרטים שיימסרו לעיריה מאת הפרקליטות, ישקול ראש העיריה ויחליט, אם יש ברצונו להגיש לבית הדין למשמעת בקשה להארכה נוספת של תקופת ההשעייה (להלן:  "ההחלטה הראשונה").

3. ביום 30.9.09 הגיש המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו הודעת ערעור כנגד ההחלטה הראשונה. בית המשפט לעניינים מנהליים, בהחלטתו מיום 3.12.09 קבע, כי אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בערעור, והורה כי הערעור ייקבע לדיון בפני שופט של בית המשפט המחוזי.

על החלטה זו, הגישה העיריה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה, כי היה על בית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את הערעור על הסף מחוסר סמכות. בהחלטתו מיום 11.1.10 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, וקבע, כי יש להעלות את הטענה בדבר העדר סמכות בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בערעור.

4. ביני ולביני, חלפה תקופת ההשעייה על פי ההחלטה הראשונה, וביום 3.10.10 הוארכה תקופת השעייתו של המערער לשנה נוספת מהיום בו נסתיימה תקופת ההשעייה הראשונה. בהחלטה צויין, כי אם בתוך תקופה זו יחולו שינויים מהותיים בעובדות שעל בסיסן ניתנה ההחלטה, רשאי ב"כ המערער לבקש מבית הדין למשמעת לשוב ולבחון את החלטתו (להלן: "ההחלטה השניה").

5. בעקבות מתן ההחלטה השניה, ביקש ב"כ המערער לתקן את הודעת הערעור שהגיש כנגד ההחלטה הראשונה, על ידי הוספת טענות כנגד ההחלטה השניה. כתב ערעור מתוקן, לאחר נטילת רשות, הוגש ביום 7.2.11.

6. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני, ב"כ העיריה שבה וטענה כנגד חוסר סמכותו העניינית והמקומית של בית משפט זה לדון בערעור. הוריתי לצדדים לסכם טיעוניהם בכתב.

לאחר שעיינתי בסיכומי טענות הצדדים וביתר המסמכים הנוגעים לעניין, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות על הסף, מחוסר סמכות עניינית.

7. אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערעור על החלטת וועדת משמעת הינה מכוח הוראת סעיף 24 לחוק המשמעת. 

דומה שב"כ המערער אף אינו חולק על טענת ב"כ העיריה, כי סעיף 24  לחוק המשמעת מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בערעור על פסק דין סופי של בית הדין למשמעת, בהבדל מהחלטות אחרות של בית הדין למשמעת שאינן בגדר פסק דין, כפי העולה מהאמור בסעיף 24(ו) לחוק המשמעת הקובע, כי "לעניין הערעור, הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין".

השאלה הטעונה הכרעה בערעור זה הינה, איפוא, אם ההחלטה הראשונה וההחלטה השניה הינן בגדר פסק דין סופי - ומסיכומי ב"כ המערער עולה, כי אף הוא מסכים שאין המדובר בפסק דין סופי - ומשכך, האם ומכוח מה ניתן לתקוף החלטה שאינה סופית בדרך של ערעור לבית המשפט המחוזי.

8. סוגיה זו, בדבר מהותה של החלטה בדבר השעיה, ושל תקיפת החלטה שאינה פסק דין סופי של בית דין למשמעת נידונה והוכרעה בער"מ 9182/99 ברטהולד זינגר נ' עירית תל אביב יפו ואח' , פד"י נד(5) עמ' 439 (להלן: "פס"ד זינגר).

בסקרו את הוראות החוק הנוגעות לעניין, קובע כב' השופט י' זמיר , כי  נקודת המוצא, היא, שזכות הערעור בפני שופט בית המשפט העליון (בינתיים שונה החוק והערעור הינו בפני שופט בית המשפט המחוזי - ש.ב.), לפי סעיף 24(א) לחוק המשמעת, חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין למשמעת, ואין היא מתפרסת על החלטות ביניים של בית הדין המתקבלות במהלך הדיון עד שלא ניתן פסק הדין, תוצאה זו מתבקשת, בראש ובראשונה מלשון הסעיף המאפשר ערעור לבית המשפט העליון "על פסק דין של בית דין". לפי ההגדרה המקובלת, הביטוי "פסק דין" מוגבל להחלטה סופית המסיימת את בירור המחלוקת, ואין הוא כולל החלטת ביניים המותירה את המחלוקת פתוחה.

סעיף 49 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק המותאם")שהוראותיו הוחלו על פי חוק המשמעת לענייננו, וכך גם סעיפים אחרים בחוק המשמעת  ובחוק המותאם מלמדים, שהחלטת בית הדין למשמעת אינה מסיימת את הדיון בעניין השעייתו של המושעה לתקופת ההשעיה, מצביעה על כך, כי אין המדובר בהחלטה סופית של בית הדין. המסקנה האמורה אינה מונעת ביקורת שיפוטית על החלטת אב בית הדין למשמעת.

באשר לסיווגה של החלטת אב בית הדין למשמעת, קובע כב' השופט זמיר, כי המדובר בהחלטה מינהלית ולא בהחלטה שיפוטית, ולכן אין מניעה שהחלטה זו כמו כל החלטה מינהלית תהיה נתונה לביקורת מיידית של בית המשפט. מוסיף ואומר כב' השופט זמיר, כי גם אם החלטתו של אב בית הדין היא החלטה שיפוטית ולא החלטה מנהלית אין מקום לטעון, כי קיימת מניעה לתקוף את החלטת אב בית הדין, קודם לסיום ההליך המשמעתי. המשמעות המעשית של ההמתנה למתן פסק דין בתובענה המשמעתית תהיה במקרים רבים אילוץ העובד המושעה להסתפק, לא פעם, למשך תקופה ארוכה בתוצאות החלטת אב בית הדין בלי יכולת להעביר קביעה זאת תחת שבט ביקורת של גוף חיצוני. כך למשל, יהיה הדבר כאשר ההשעיה באה בעקבות פתיחת הליכים פליליים נגד העובד שהרי במקרה כזה החלטת אב"ד עשויה לעמוד בתוקף לא רק עד סיום ההליכים הפליליים אלא עד סיום ההליכים המשמעתיים הננקטים בעקבות ההליכים הפליליים. תוצאה כזאת, המונעת ביקורת על החלטת אב בית הדין במשך תקופה ארוכה אינה ראויה, וראוי לאפשר ביקורת על החלטה זאת סמוך לנתינתה ולא להסתפק בביקורת מאוחרת של בית המשפט הדן בערעור על פסק הדין המשמעתי.  אומר כב' השופט י' זמיר:

  "אכן הכלל האומר כי בהעדר הוראת חוק מיוחדת אין השגה על החלטת ביניים בהליך שיפוטי אלא במסגרת הערעור על פסק הדין, כפוף לחריגים. אפשר שהוא לא יחול במצב שבו ההמתנה למתן פסק דין סופי עלולה לגרום עוול מהותי או נזק חמור. במצבים כאלה בית המשפט עשוי להפעיל ביקורת שיפוטית מיידית על החלטת ביניים אף בהעדר הוראת חוק מיוחדת הקובעת ביקורת כזו. ראו בג"צ 541/81 בוז'ו נ' שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, מר ח' דבורין (7) עמ' 810; בג"צ 583/87 הלפרין  נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (8).

הנה כי כן, גם אם מסווגים את ההחלטה של אב"ד כהחלטה שיפוטית, אין מקום למנוע ביקורת שיפוטית על ההחלטה קודם סיום ההליכים המשמעתיים.